25.7.16

בתביעה נטען כי הנתבעים הפעילו עסק RICO שהינו "תרמית מוחלטת" שנעדר כל תכלית עסקית לגיטימית; המערער נשען על טענה זו כדי להתגבר על תקיפות פוטנציאליות כנגד דרישת הבכורה לאישור הקבוצה הייצוגית; על פי תיאוריית התרמית המוחלטת, בית המשפט רשאי להתמקד בהתנהלות הנתבעים ככללה, כדי למצוא הוכחה של היסודות שבדרך כלל מחייבות ראיות לגבי כל אחד מהתובעים, למשל הסתמכות התובע; ערכאת הערעורים ביטלה את החלטת בית המשפט המחוזי אשר סרב לאשר קבוצה ייצוגית, והשיבה את הדיון להמשך הליכים בהתאם להחלטה זו; נפסק, כי בית המשפט המחוזי ציין את סטנדרט הבחינה הנכון, אולם לא הבין כראוי את נטל ההוכחה שמוטל על התובע המבקש לאשר את הקבוצה הייצוגית; בית המשפט המחוזי לא רק המעיט בערכן הראייתי של ראיות המערער בכך שדרש הוכחה מוחלטת של תרמית, וכך ערער את הרלוונטיות של הראיות לדרישות כלל 23, הוא אף לא התמודד עם טיעוני המומחים מצד המערער לגבי חשיבותם של שיעורי ההחזרה; נפסק כי בית המשפט המחוזי שגה כעניין שבדין כאשר בלבל בין עדויות המערער, וכתוצאה מכך לא בחן בקפדנות את העדויות הרלוונטיות שבמחלוקת

עוד בפסק הדין: ראוי לאשר קבוצה ייצוגית רק אם נחה דעתה של ערכאת הדיון, לאחר שביצעה ניתוח קפדני, כי מתקיימים תנאי הסף של כלל 23; אחריות לפי סעיף 1962(c) לחוק RICO מחייבת: התנהלות של עסק באמצעות דפוס של פעילות סחטנות, בתוספת נזק שנגרם לעסק או לרכוש; דרישת המכנה המשותף בוחנת האם קיימות שאלות עובדתיות או משפטיות משותפות לקבוצה; דרישת הבכורה בוחנת האם הקבוצות המוצעות מספיק מלוכדות על מנת להצדיק שפיטה באמצעות ייצוג