4.7.16 בפסיקה קצרה אך נפלאה, בית המשפט העליון בדלוור מאשר את פסיקתו של בית המשפט הצ'נסרי, אשר קבע, כי שותפים בשותפות מוגבלת רשאים להסכים ביניהם בהסכם השותפות, לפטור את הדירקטוריון מחובות האמונים המסורתיות שלו על פי דין; בית המשפט העליון מסכם, כי לצד ההטבה שבהשקעה בישויות מיוחדות ניצבת גם החובה להתכבד ולקרוא היטב את טיב הזכויות המעוגנות בחוזה, אשר פעמים רבות מהווה את מקור ההגנה היחיד על זכויות המשקיעים עוד בפסק הדין: דיספוזיטיביות של חובות האמונים בשותפות מוגבלת
30.6.16 בית המשפט העליון בדלוור דחה בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים, אשר ביקשו להתנגד להחלטתו של בית המשפט הצ'נסרי, אשר קבע, כי סטנדרט הבחינה שיחול על עניינם הוא כלל ההגינות המלאה, ולא כלל שיקול הדעת העסקי; בערעור זה דיון בשאלה, האם המבקשים עמדו בדרישות הדין לקבלת אישור להגשת ערעור בזכות עוד בפסק הדין: סדרי דין וערעור ברשות
30.6.16 ערכאת הערעורים השביעית דנה בסמכות שיפוטה העניינית לפסוק בתביעות, שעל אף שעילותיהן קשורות בטבורן בדיני ניירות ערך, הן אינן יכולות להתברר בערכאות הפדרליות בשל סכומן הנמוך מ-75,000 דולר; בתוך דיון זה מתקיים דיון נוסף בסיווג עילת התביעה – האם היא עילה לפיצוי, או שמא עילה להגדרת הזכות של לקוח לקבל לידיו תעודת מניה מהברוקר-דילר; דיון נוסף מתנהל ביחס לסמכות השיפוט של מערכת השיפוט הפדרלית להתערב בהכרעות הבוררות של FINRA עוד בפסק הדין: בוררות FINRA; זכותו של בעל מניות לקבל לידיו תעודת מניה
28.6.16 ערכאת הערעורים השנייה של ארצות הברית, בוחנת כיצד ניתן לבטל שיעבוד כלפי חברה חדלת פירעון, במסגרת תכנית להסדר נושים: נפסק, כי תכנית לפי פרק 11 לקוד פשיטת הרגל מבטלת שעבוד, אם מתקיימים התנאים הבאים – לשון התכנית לא משמרת את השעבוד, התכנית אושרה, התכנית "טיפלה" בנכס מושא השעבוד; ובעל השעבוד השתתף בהליכי פשיטת הרגל; בנסיבות המקרה כאן, התקיימו כל התנאים המפורטים והתכנית ביטלה את השעבוד, ויש לאשר את סירובו של בית המשפט לפשיטת רגל לאפשר לעירייה להגיש את תביעות החוב שבנידון, לאחר שחלפו למעלה משנתיים מאישור התכנית עוד בפסק הדין: ערכאת הערעורים סבורה, כי הדרישה להשתתפותו של בעל השעבוד מהווה חלק מסעיף 1141(c); קוד פשיטת רגל מתיר לתכנית לבטל שעבוד רק אם התכנית "טיפלה" בנכס המשועבד, ולא ניתן לקיים תנאי זה בהיעדרם של בעלי העניין, לרבות בעלי הבטוחה
29.6.16 בית המשפט הפדרלי באוסטרליה דן בעבירה של תיאום מחירים אנכי על דרך של שמירת מחיר במכירה חוזרת, כהגדרת פעולה זו בסעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים האוסטרלי; בית המשפט פירט את השיקולים להטלת קנס מכוח החוק; בתוך כך, דיון בשאלה מהו סכום הקנס, אם בכלל, אשר ראוי להטיל על המשיבה בגין התנהלותה וההפרות שביצעה; נקבע, כי חומרת ההתנהלות מצדיקה קנס כספי אך בסכום צנוע; על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת בענישה בהתאם לעובדות של כל מקרה, ותוך התייחסות לתכליות הענישה; לאור האמור, ולאור יישום ושקילת כל השיקולים המוזכרים, בית המשפט סבור כי קנס בסך $17,500 הוא גובה הקנס הראוי עוד בפסק הדין: עיקרון השוויון (או "עיקרון אחידות הענישה") קובע, כי בהטלת קנסות לא ייווצר פער או אי אחידות, בהיקף שמציע כי לא ניתן יחס שווה; את עיקרון הטוטאליות יש ליישם כבלם אחרון, כדי להבטיח שהקנס ראוי והולם את כלל העבירות;
28.6.16 בית המשפט הפדרלי באוסטרליה, נדרש לבחון קנסות וצווים בגין הפרות שביצעה המשיבה, ספקית מינורית בשוק של שואבי אבק ביתיים באוסטרליה, לפי חוק פרקטיקות מסחר וחוק הגנת הצרכן; בית המשפט פסק, כי קנס ראוי וצודק עבור כל אחת מההפרות שהוכחה כאן הוא 185,000$; נפסק, כי אמנם, ניתן לחשוב כי מדובר בתוצאה חמורה ביותר עבור חברה שביצעה שתי הפרות, אולם, למול האינדיקציה שקבע המחוקק עבור המקרים החמורים ביותר – קנס בסך 1,100,000$ עבור כל הפרה – ותוך התייחסות לכל הנושאים שנידונו בהחלטה זו, בית המשפט סבור כי הקנסות המוצעים אכן הולמים עוד בפסק הדין: הקנס צריך להיות כזה שירתיע את המשיבה עצמה מביצוע התנהלות שמפרה את החוק בעתיד; הקנס צריך גם לשדר מסר ליצרנים וסוחרים אחרים, שאין להתייחס לקנסות הכספיים המוטלים בגין הפרות חוק הגנת הצרכן, כעלות שגרתית של ניהול עסקים באוסטרליה; גודלו של המפר משמעותי בקביעת הקנס הראוי, בעיקר בשל ההשפעה הישירה שלו על יסוד ההרתעה שמשקף הקנס, הן ברמה האישית והן ברמה הכללית
28.6.16 בית המשפט הצ'נסרי בדלוור נדרש לדון בבקשה לתשלום הוצאות משפטיות שהגישו נושאי משרה לשעבר בחברה הנתבעת: נפסק, כי על אף הפרשנות המרחיבה של סעיף 145, הסעיף אינו כולל כל תביעה שמוגשת כנגד דירקטור, נושא משרה או עובד; הסעיף לא יחול כאשר הצדדים מנהלים תביעה על רקע מחויבות חוזית ספציפית ואישית, שלא כוללת קבלת החלטות או הפעלת שיקול דעת מטעם התאגיד; התנהלות התובעים כנושאי משרה, דירקטורים או עובדים של הנתבעת, איננה מהותית לטענות הבוררות החוזיות שטענה הנתבעת; טענות אלו נובעות מהפרות נטענות של מחויבויות אישיות לפי ההסכמים, ובוצעו לכאורה לאחר סיום ההעסקה; לפיכך, התובעים אינם זכאים לתשלום הוצאותיהם עוד בפסק הדין: לתאגידים בדלוור אין סמכות להתחייב בחוזה לפצות צד עבור הוצאות, שנגרמו בשל תביעה בגין עילת תביעה שכשלה; התובעים לא הצליחו בשום חלק מתביעתם לתשלום הוצאות, ולכן אינם יכולים לקבל את ההוצאות בגין הגשת תביעה זו