חיפוש בסיסי

חדשות

פסקי דין אחרונים

10.3.21

מכירת נכסי חברה על סף אי-סולבנטיות לנושה: חברה מתקשרת ב"הסכם כולל" עליו חתומים החברה, שניים מנושיה המובטחים וכן 52 ממשקיעיה, להעביר את כלל נכסי החברה לידי הנושים המובטחים במסגרת סילוק חובות החברה. בית המשפט הצ'נסרי מעמיק בתחולתו של סעיף 271 לחוק החברות הכללי של דלוור, הקובע את אופן מכירת כלל או רוב נכסי חברה, אשר דומה כי עוגן בהקשרה של חברה על סף חדלות פירעון המבקשת להיפרע מחובותיה כלפי נושה מובטח ואשר במסגרתו של הסעיף, נדרשים לשם מכירת כלל או רוב נכסי החברה, שרשרת של אישורים מגורמים שונים בתאגיד. קריאת סעיף החוק מעוררת שאלות משפטיות חשובות הנובעות ממטרותיו המקוריות של הסעיף, תיקונים שנעשו בו לאורך השנים ובפרט, מהתפתחויות של המציאות המסחרית שמזמן מדגימות כי עסקאות מיזוג במתכונותיהן המגוונות – מכירת כלל מניות החברה או השליטה בה, מכירת נכסיה וכיוצ"ב – הן עניין שגור ולא בהכרח אירוע דרמטי המצריך הגנות מיוחדות לטובת בעלי המניות של החברה או אפילו התערבות של בית המשפט. על ההתפתחויות החוקיות ובפרט על המעבר העדין של חברה מסולבנטיות לאי-סולבנטיות, על שלל ההשלכות של מעבר זה, בפסק דין מצויין זה.   

עוד בפסק הדין: החלטה למכור את נכסי החברה על פי סעיף 271 לחוק החברות הכללי של דלוור (the Delaware General Corporation Law – “DGCL”); ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 271 לחוק החברות הכללי של דלוור (the Delaware General Corporation Law – “DGCL”) הקובע את הדרך למכירת כלל או עיקר נכסי החברה; על הקשר שבין סעיף 271 לחוק החברות הכללי של דלוור (the Delaware General Corporation Law – “DGCL”) והיותה של החברה אי-סולבנטית או נושקת לחדלות פירעון; האם ניתן למכור את כלל נכסיה או את נכסיה העיקריים של חברה הנושקת לחדלות פירעון, לאחד מנושיה המובטחים?; מהי תמורה הולמת לנכסי חברה אשר נמכרים במסגרת קשיים פיננסיים?; מהי תמורה בלתי הולמת של נכסי חברה שנקלעה לחדלות פירעון אך לא נפתחו כנגדה הליכי פירוק?; המבחנים לקביעת היותה של תמורה, תמורה הולמת, בעד נכסי חברה, מנקודת ראותם של נושי החברה; סמכויות בתי המשפט בעת שהם מזהים כי נכסי חברה חייבת נמכרו בתמורה שאיננה הולמת; מהו סעד הולם בגין מכירת חברה בקשיים כלכליים בתמורה לא הולמת?; תנאים על פי דין למימוש בטוחה בתנאים מסחריים סבירים (commercially reasonable)"; הקורלציה בין חובת עריכת מכרז ציבורי לרכישת נכסי החברה, לבין שאלת התקיימות תנאי רכישה "בתנאים מסחריים סבירים"; משמעותו המשפטית של מתן כוח עודף לחברה להוביל את הליך מימוש נכסיה משהפכה חדלת פירעון בהסכם מימוש נכסים; ההגינות המסחרית במכירת נכסי חברה חדלת פירעון לאחד מנושיה המובטחים; העברה פסולה והברחת נכסי חברה בחדלות פירעון; מהי העברה פסולה של נכסי חברה חייבת?; מהי הברחת נכסים אסורה של חברה חייבת?; סמכותם של דירקטורים בחברה דלוורית, למנות דירקטורים נוספים בדירקטוריון, מכוחו של סעיף 141 לחוק החברות הכללי של דלוור (the Delaware General Corporation Law – “DGCL”); האם חוק החברות הכללי של דלוור (the Delaware General Corporation Law – “DGCL”) מכיר ב"מינוי ביניים" (“Interim Director”) של דירקטורים לדירקטוריון?; משמעות המונח "דירקטור דה-פקטו" והשלכות מונח זה על התקשרות החברה עם צדדים שלישיים?; דירקטור דה-פקטו ויחסי השליחות שבינו ובין החברה; מנהל דה-פקטו של חברה פרטית על פי מבחני הפסיקה בדלוור וחיוב חברה בפעולות המנהל דה-פקטו במסגרת יחסי שולח-שלוח.

8.3.21

שינוי של המודל העסקי: לחברה מותר לשנות, לשפר, לשדרג ולפתח את המודל העסקי שלה. אולם מה הדין כאשר שינוי המודל לא הביא את השיפור המקווה? מה הדין כאשר הפסקת המודל הישן ויישום המודל החדש לא רק שלא הובילו לתוצאות המקוות, אלא אף הובילו לירידה בהכנסות החברה? שאלות אלו נבחנות בבית המשפט הפדרלי של המחוז הדרומי בניו-יורק, בראי עבירות התרמית בניירות ערך, הן לפי סעיף 10(b) לחוק המסחר בניירות ערך משנת 1934 וכלל הרגולציה 10b-5 מכוחו, והן במסגרת סעיפי התרמית של חוק המסחר בניירות ערך משנת 1933 ובפרט סעיף 11 לאותו החוק, אשר דן בחובות הגילוי הנאות במסגרת תשקיף. בליבה של התביעה, הטענה כי שינוי המודל וביטולו של הישן, לא גולו כראוי במסגרת דיווחי החברה.

עוד בפסק הדין: גילוי נאות ביחס לשינויים במודל העסקי בראי השאלה האם אי-הצלחתו של המודל החדש התגבש לכלל תרמית בניירות ערך; תרמית בניירות ערך על פי הדין האמריקאי – על הדומה והשונה שבין תרמית בניירות ערך על פי סעיף 10(b) לחוק המסחר בניירות ערך משנת 1934, ותרמית במסמכי התשקיף על פי סעיף 11 לחוק ניירות הערך משנת 1933; אחריותם על פי חוק של החברה המנפיקה והחתמים החתומים על גבי התשקיף למצגים המופיעים בו; המטרות התכלית והיעדים החוקיים של תשקיף שמנפיקה החברה להשכלת ציבור המשקיעים; פרט מהותי מטעה בתשקיף; מצג שווא ואי-גילוי נאות בהצהרת רישום של חברה; מיהו "מוכר סטטוטורי" מכוח סעיף 12(b)(2) לחוק ניירות הערך האמריקאי משנת 1933 ואיזו אחריות מוטלת על פי דין, על מוכר מסוג זה?; מהו מידע מהותי למשקיע הסביר?; יסודותיה של עבירת המצג שווא ואי-גילוי נאות; מה הן הצהרות מנופחות? האם הן מקימות חבות בגין מצג כוזב ואי-גילוי נאות?; מה הן הצהרות הנושאות פני עתיד (forward-looking statements) ועד כמה המוסר אותן מוגן מפני נשיאה באחריות בגין מצג שווא?; האם כל הבעת אמונה או דיעה מתגבשת פטורה מאחריות של מצג שווא ואי-גילוי נאות?; נמל מבטחים בחוק PSLRA הקובע שאין להטיל אחריות בגין מצגים גם אם כוזבים, בהיותם הצהרות הצופות פני עתיד; באילו מקרים ובאילו נסיבות קמה על חברה ציבורית החובה לגלות?; הוכחת יסוד הכוונה בתרמית בניירות ערך – מניע והזדמנות לבצע את התרמית או קיומן של ראיות נסיבתיות חזקות המעידות על התנהלות פסולה במודע או פזיזות.

7.3.21

משמעותו של צו הקפאת הליכים ביחס לנכסי חייב המוחזקים על ידי צד שלישי ובשליטתו: בית המשפט העליון בארצות-הברית נדרש למחלוקת שנסובה סביב שלושה סעיפים של קוד פשיטת רגל – סעיפים 362(a)(3), 541 ו- 542 – העוסקים באירועים המתרחשים במועד הקפאת הליכים. הסעיף הראשון קובע את סמכויות הנאמן על כלל נכסי קופת הפירוק ואיגודם, ואילו הסעיפים הנוספים עוסקים בנכסי החייב המצויים בידיהם של צדדים שלישיים, וחריגים לחובת ההשבה של נכסי קופת הפירוק לידי הנאמן. השאלה המשפטית שהתעוררה קשורה בחובת ההשבה, אופן החלתה, ופרשנות הסעיפים כולם, לאור החובה הגורפת לרכז את כלל נכסי החייב בקופת הפירוק, עם גיבושו של צו הקפאת הליכים.

עוד בפסק הדין: השבת נכסי חברה חייבת לקופת הפירוק עקב הקפאת הליכים נגדה; האם המחזיקים בנכסי חברה חייבת, חייבים להשיב אל קופת הפירוק נכסים אלו או שמא, הם רשאים להמשיך ולהחזיק בהם?; אופן פרשנותם והחלתם בד בבד, של סעיפים 362, 541 ו- 542 לקוד פשיטת רגל האמריקאי, כשהראשון קובע הקמתה של קופת פירוק מיד עם גיבושו של צו הקפאת הליכים, בעוד שהשני מסדיר את זכויותיהם של צדדים שלישיים המחזיקים בנכסי החייב.

4.3.21

עבירותן של מניות חברה ודינן של זכויות הנלוות לאחזקה במניות: בית המשפט העליון בדלוור נקרא לעשות סדר ובעיקר לייצר אבחנה, בין זכויות פרסונליות של מחזיק בניירות ערך אשר נפגעו במסגרת עסקת מיזוג, ובין זכויות הנלוות לנייר הערך שנמכר לצד שלישי ושיחד עם המכירה והמעבר לרוכש, איבד בעל המניות את אחזקותיו וגם את זכות העמידה שלו לטעון טענות במסגרת מערכת יחסיו כבעל מניות, עם יתר בעלי המניות ועם החברה. בפסק דין זה, חידוד משמעותה של עילת תביעה פרסונלית, ואבחנתה של שאלה זו, מהשאלה המשפטית השגורה – האם עילת התביעה היא תביעה ישירה או נגזרת באופייה.

עוד בפסק הדין: צבר הזכויות הנלוות למניות חברה ומה דינן כאשר החברה נמכרת לצד שלישי?; האבחנה בין עילת תביעה כזכות הנלווית למניה לבין עילת תביעה שהינה זכות השייכת לבעל המניות אשר איננו מאבד את זכות העמידה גם לאחר מכירת מניותיו לצד שלישי במסגרת עסקת מיזוג?; למי שייכת עילת התביעה: האם הזכות לתביעה היא יותר מאשר אינצידנטלית לבעלות בנייר הערך או, בניגוד לכך, האם עילת תביעה פרסונלית איננה תלויה ביחסים שבין בעל המניות והחברה, או בקיומו של נייר ערך; משמעותן והשלכותיהן המשפטיות של מגבלות עבירות של מניות חברה; האם דירקטורים רשאים לסלק תביעה נגזרת פוטנציאלית או תלויה על ידי מכירת החברה לצד שלישי?; מקור הזכות של בעל מניות להגיש תביעה נגזרת בשם חברה; כלל "הבעלות הבו-זמנית" וכלל "הבעלות המתמשכת" במניות החברה, ככללים אשר מעגנים את זכותו של בעל מניות להגיש תביעה נגזרת בשם החברה; כלל "הבעלות המתמשכת" במניות חברה במסגרת בחינת זכות עמידה של בעל מניות לנהל תביעה נגזרת בשם החברה; האם מכירת החברה לצד שלישי פוגעת בזכות עמידתם של בעלי המניות להמשיך ולנהל תביעה נגזרת בשם החברה לאחר שאחזקותיהם נמכרו?; באילו מקרים תידחה תביעה בעילה של הפרת חובות האמונים, גם כשהיא מוגשת כעילת תביעה ישירה, ולאחר שהתובעים מכרו את אחזקותיהם בחברה?; הדרך הנכונה והמוטעית לשמירה על זכויות נלוות למניות לאחר מכירתן לקונים, על מנת לשמר את זכות הגשתה של תביעה ישירה.